החלטה בתיק בש"א 22859/07

הנתבע מבקש לסלק את התביעה על הסף, לחלופין להורות על מחיקת כותרת ולחלופין ליתן רשות להתגונן ולאפשר לו להגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד.

בכתב התביעה נטען, כי במסגרת עבודתו רבת השנים של הנתבע אצל התובעת, הוא היה אחראי, בין היתר, על ניהול עיסקאות עם יועצים וספקים, פיקוח על עבודות בנייה ורכישת נכסים.

התובעת טענה, כי לאחר מספר שנים, התברר לה כי הנתבע מעל באמונה והעביר לכיסו הפרטי כספים השייכים לה, שלא כדין, ותוך מסירת קבלות פיקטיביות לגבי עסקאות שמעולם לא בוצעו. לטענתה, חלק מהכספים שנטל התובע נרשמו בספריה כהלוואות, אלא שהלוואות אלה מעולם לא הושבו לה.

התביעה הנוכחית נסבה על עיסקה ספציפית הנטענת כפיקטיבית, שדווחה על ידי הנתבע במהלך השנים 2000-2001. התובעת טענה, כי במהלך שנת מס זו, דיווח לה הנתבע על קבלת ייעוץ מחברה אמריקאית לגבי פרוייקט בנייה מסויים, שעלותו הכוללת מסתכמת ב- 750,000$, שהוא סכום שווה ערך ל- 3,900,000 ש"ח. התובעת טוענת, כי בהתאם למצגים אלה, היא העבירה לו סכום של 3,000,000 ש"ח בגין עיסקה זו, והנתבע הציג לה חשבוניות או קבלות כנגד התשלום לחברת הייעוץ האמריקאית. התובעת הציגה חשבוניות אלה לרשויות המס, מייד עם הגיע מועד הדוחו"ת השנתיים, אלא שרשויות המס לא אישרו חשבוניות וקבלות אלה, אלא הן ביקשו למסות את הנתבעת על אותם סכומים. בשלב מסויים, התברר לתובעת, כי מדובר בעיסקה פיקטיבית, והנתבע דיווח עליה שלא כדין במטרה להוציא ממנה כספים במרמה, בסך של 3,000,000 ש"ח .

התובעת טוענת, כי מעבר לסכום זה, שדווח כנגד עיסקת הייעוץ שהתבררה כפיקטיבית, התברר כי הנתבע משך סכומים נוספים לכיסו, שיתרתם מסתכמת בכ- 2,000,000 ש"ח, ובהתאם למאזניה לשנת 2005, חובו של הנתבע כלפיה מסתכם ב- 4,437,886 ש"ח.

לטענת התובעת, ביום 22/1/02 נחתם הסכם פשרה בין רשויות המס, התובעת והנתבע. על פי ההסכם, הנתבע התחייב, באופן אישי, להשיב לקופת התובעת סכום של 3,000,000 ש"ח שנטל שלא כדין, בפריסת תשלומים.  בפועל, הנתבע פרע את חובו באופן חלקי בלבד, בכך ששילם לתובעת סכום של 500,000 ש"ח, במסגרת 10 המחאות בסך 50,000 ש"ח כל אחד, ונותר לו חוב בסך 2,500,000 ש"ח .

לטענת התובעת, הנתבע הפר את הסכם הפשרה, והפר את התחייבותו כלפי התובעת וכלפי רשויות המס, וחשף אותה לתביעות מצד רשויות המס. התובעת מתבססת בתביעתה על הסכם הפשרה שנערך ביום 22/1/02 (נספח ו' לתביעה ונספח א' לבקשה).

מעיון בהסכם, ניתן להיווכח, כי הוא נערך בין פקיד השומה בגוש דן מצד אחד, לבין התובעת והנתבע מצד שני. בפתח ההסכם נאמר כי הנתבע משך מהתובעת כספים המסתכמים ב-3,000,000 ש"ח , והתובעת הודיעה לפקיד השומה כי למיטב ידיעתה, הנתבע התחייב להחזיר סכום זה לתובעת עד ליום 31/12/05 , שלא באמצעות הלוואה שמקורה בתובעת, שהוא או אחד מבני משפחתו הוא בעל שליטה בה. ההסכם עיגן הסדר תשלומים, במסגרתו הנתבע ישיב לחברה את סכום החוב, בסך 3,000,000 ש"ח , במסגרת שלושה תשלומים שונים. בסעיף 3 להסכם נקבע כי כל סכום שלא יוחזר לתובעת במועד ובתנאים שייקבעו ייחשב כהכנסה ממשכורת בידי הנתבע, לשנה שבה הנתבע היה אמור להחזיר את אותו הסכום, והתובעת תנכה מס במקור, בגילום מלא.

ביום 12/6/07 ניתן צו עיקול על ידי כב' השופט שמואל ברוך (בש"א 12277/07), שבוטל בהחלטתו מיום 10/8/07 של כב' השופט איתן אורנשטיין (בש"א 14822/07).

במסגרת החלטתו של כב' השופט אורנשטיין, ניתנה התייחסות עובדתית למטרת הסכם הפשרה ומשמעותו המעשית, ונקבע- "הצדדים חלוקים ביניהם באשר למטרת ההסכם ונפקותו, כאשר בבקשה נטען כי הוא בגדר חוזה לטובת צד ג' (סעיף 24), ובתגובתה לבקשת העיקול נטען להיותו מקור חיוב עצמאי, אך לא ראיתי צורך להכריע בשלב זה במחלוקת שנפלה ביניהם. לטעמי ולשלב זה, דומני כי די אם אציין שההסכם נחזה על פניו להביא לידי פתרון את בעיית המס שנוצרה במבקשת ולא להסדיר את ההתחשבנות בין המבקשת לבין אם המשיב. אם כטענת המבקשת ההסכם מהווה מקור חיוב עצמאי להשבת המגיע מהמשיב, מדוע לא נחתם הסכם נפרד בין שני צדדים אלה, מדוע אין סנקציה לטובת המבקשת למקרה שהמשיב לא יעמוד בהתחייבות שעה שהוסדרה סנקציה לגבי נושא המיסוי, מדוע לא ביקשה המבקשת מהמשיב שיקים על כל סכום החוב והסתפקה רק בחלק לא גדול הימנו" (עמ' 5, סעיף 13 להחלטה).

כידוע, מדובר בהחלטת ביניים שאינה מגבשת מעשה בית דין, ולכן פתוחה בפני התובעת הדרך להפריך את הקביעה הלכאורית שהובעה במסגרתה.

עם זאת, נראה כי האמור בהחלטה זו, בכל הנוגע למשמעותו של ההסכם, ישים גם בענייננו, בכל הנוגע לכשירות התביעה להתברר על דרך סדר דין מקוצר.

על פי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תביעה בהליך של סדר דין מקוצר ראויה כאשר היא נסבה על חוב כספי קצוב, מכח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, שיש עליהם ראיות בכתב.

המגמה בפסיקה היא, לאפשר את ניהולו של הליך בסדר דין מקוצר, גם כאשר קיימת רק ראשית ראייה בכתב לקיומו של החוב הנטען. עם זאת, אין להתעלם מדרישת הכתב, המאפיינת את ראשית הראייה הנדרשת לבסס את החוב הנטען, ולכן כאשר צורפו לתביעה מסמכים שאינם מעידים על קיומה של התחייבות, הרי שאין המדובר בראשית ראייה ולכן יש מקום להורות על מחיקת כותרת (בש"א (תל אביב-יפו) 13279/07 ת"א 1427/07 ליגד השקעות ובנין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (16/7/07) והאסמכתאות הנוספות המאוזכרות שם).

בהתאם לכך, השאלה היא, האם המסמכים שצורפו לכתב התביעה, ובעיקר הסכם הפשרה (שצורף כמקור חיוב עצמאי), מגבשים אינדיקציה אובייקטיבית לקיומו של חיוב של הנתבע כלפי התובעת, ואינם רק משקפים את עמדתה של התובעת בעניין.

הנתבע טוען בבקשתו, כי הסכם הפשרה נערך אל מול רשויות המס, והוא אינו מגבש כל התחייבות מצידו כלפי התובעת.  הנתבע טוען, כי מייסד התובעת המנוח, מר לייב בטנס ז"ל, היה מודע להעדר התחייבות של הנתבע כלפי התובעת, ומטעם זה, הוא נתן לו עשר המחאות מראש באותם הסכומים שנתן לו הנתבע, כך שבפועל, הנתבע לא שילם כל סכום שהוא לתובעת. לשיטת הנתבע, העדר השגות כלשהן מצד המנוח, מעיד על כך שההמחאות שניתנו מאת הנתבע, לא נועדו לכסות התחייבות כלשהי, וזאת מהטעם הפשוט, שהתחייבות מעין זו אינה קיימת.

עמדה עובדתית זו, כשהיא בפני עצמה, מפחיתה ממשקל עמדת התובעת, ככל שהיא נסמכת על הסכם הפשרה.  בשלב המקדמי הנוכחי, לא ניתן לשלול עמדה עובדתית זו, כפי שקבע כב' השופט אורנשטיין.

מאחר שהסכם הפשרה מהווה את מקור החיוב עליו מסתמכת התובעת, ומאחר שלא ניתן לקבוע, באופן חד משמעי, כי מבחינה עובדתית-אובייקטיבית, הוא אכן מהווה מקור חיוב כאמור (שכן קיימת האפשרות שמדובר בהסכם שנועד "להקל" על התובעת והנתבע גם יחד בענייני מס), הרי שאין בו בכדי לגבש "ראשית ראייה בכתב", כמשמעה לצורך התנאי הנדרש לניהול הליך בסדר דין מקוצר.

כלומר, בניגוד לטענת התובעת בתגובתה, אין המדובר בטענות הגנה מהותיות הראויות להתברר במסגרת בקשת רשות להתגונן, אלא מדובר בטענות הגנה היוצאות כנגד המשמעות שיוחסה להסכם הפשרה בכתב התביעה, כמגבש את מקור החיוב של הנתבע כלפי התובעת.